Dayenu

The following is something I wrote in Hebrew – my own personal dayenu to the Beit HaDin – about a particularly Kafkaesque case I had. I wrote about this saga in an early post, The Frustrations of a Dual System. Now that it’s nearly Pesach, figured it’s a good time to post this.

Apologies to those of you who don’t do Hebrew, but couldn’t pass up the opportunity given the holiday season.

דיינו כבודכם הדיינים. דיינו.

אילו רק רציתם לרמוס פסק דין סופי של בית המשפט לענייני משפחה. דיינו.

אילו רק התעלמתם מכך שלא היתה לכם סמכות לדון בענייני הילדים האומללים הללו. דיינו.

אילו רק עצמתם עיניכם מהסבל שגרמתם למשפחה שלמה עת שאילצתם אותה להמתין עד שבית המשפט הגבוה לצדק יבטל את החלטותיכם הפסולות. דיינו.

אך, כל זה לא הספיק לכם. לא יכולתם שלא להעניש את אותה אישה, שבסך הכל רצתה לצאת מהמצרים שבעל מתעלל יצר לה ולילדיהם, על כי העיזה לפנות לבג”ץ. באותה הזדמנות גם דאגתם שבאי כוחה יווכחו בעוצמתכם, כי רבה היא, ויבינו את גודל חוצפתם בהעזתם בפנייה לבג”ץ.
לנו זה הספיק ויותר. דיינו.

אבל לכם, כאמור, זה לא הספיק. אז מה עשו דיינינו היקרים, אחרי שבית המשפט העליון פסק כי צווי העיכוב שהוציא בית הדין הרבני נגד הילדים מבוטלים? סרב לתת את ההחלטה הטכנית שנדרשה לביטול הצווים ולהסרתם מהמחשב של משטרת הגבולות. משכך, מכיוון שאין במשטרת הגבולות האפשרות הטכנית למחוק את צווי העיכוב מהרישום (כל עוד הגוף הטיל את צווי העיכוב לא נתן את הצו הפורמלי המבטל אותם)ניסו למנוע למעשה מהילדים לממש את זכותם לעזוב את הארץ.

ומשכך, בוודאי שמצווה עלינו לספר בסיפור יציאת המצרים של הגיבורה שלנו, ונכנה אותה לצורך הגדה זו, מרים. אז כן, מרים החזיקה בידה פסק דין מהערכאה הגבוהה במדינת ישראל אשר קבעה שצווי העיכוב שמנעו ממנה לממש פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה להגר עם הילדים לארה”ב, מבוטלים. ובכל זאת לא יכלה מרים לעלות על מטוס עם ילדיה ולהתחיל בחיים החדשים. והכל מכיוון שבית הדין הרבני רצה, ככל הנראה, ללמד מישהו לקח, וסירב לבטל את הצווים. ועל כך, מצווה לספר

.

וכך הוא סיפור המעשה. מרים והילדים סבלו משך שנים מהתעללות קשה מצד האב, שאין זה המקום לתארה, אך זאת אומר: בשנים רבות של ייצוג נשים שעברו התעללות, הן נפשית והן פיסית, סיפורה של מרים הוא בין הקשים שבהם טיפלתי, אם לא הקשה שבהם. בשנת 2004 ושוב בשנת 2006 ייצגתי את מרים יחד עם חברי, עו”ד יעקב קצין. מרים עזבה את בעלה, ואפילו הצליחה להתגרש ממנו, אך בכל פעם הוא שכנע אותה שהיא לעולם לא תוכל להתמודד לבד עם הילדים ועם החיים, והיא חזרה אליו. נוסף על כך, הבעל הגביל מאוד את קשריה של מרים עם משפחתה שבחו”ל ומנע ממנה לפתח קשרי חברות בארץ. כך, שאחרי שנים של חיים במדינת ישראל, בעצם לא היה למרים מעגל חברתי ממנו יכלה לשאוב תמיכה וחום.

בפעם השלישית שמרים פנתה אלי, לפני כשנה וחצי, היא מצאה סוף סוף את הכוחות להיפרד מבן הזוג והפעם לצמיתות. כעבור מספר חודשים של חיים עצמאיים, כשהתחילה להתעשת מהטראומה של העשור האחרון, היא רצתה לחזור לחיקם החם של בני משפחתה בחו”ל ולהתחיל לשקם את חייה וחיי ילדיה ולהעניק להם חיים שלווים ויציבים, ולכן פנינו לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיתיר את הגירתם של הילדים איתה לארה”ב. בסופו של ההליך, קבע בית המשפט שטובתם “המובהקת” של הילדים היא להגר עם מרים לארה”ב.

אלא מאי? אותו אב מתעלל התעלם מפסיקת בית המשפט ופנה לבית הדין הרבני בירושלים בבקשה לקבוע הסדרי ראיה בינו לבין הילדים. רק פרט ‘קטן’ הוא העלים מעיני הדיינים; את ההליך הקודם שהתנהל בבית המשפט במסגרתו ניתן פסק דין וכן את העובדה שהוא נפגש עם הילדים בהתאם לפסק הדין מבית המשפט ושהתמנתה זה מכבר פקידת סעד לתת המלצות באשר לשינויים בביקורים, ביקורים שבינתיים התקיימו במרכז קשר בלבד.
פרט זה הסתבר כזניח גם בעיני בית הדין. גם כאשר האם הביאה מידע חיוני זה לתשומת לב בית הדין, הדבר לא ממש עניין אותו ובית הדין קבע שאם האב הגיש בקשה, אז, זכותו – כדברי בית הדין – שבית הדין ידון בעניין.

כן, הבנתם נכון.

למרים פסק דין טרי מבית המשפט, קיים תסקיר פקידת סעד שמתאר הורות קשה במיוחד של האב, מתקיימים הסדרי ראיה אך ורק במרכז קשר, ובכל זאת, בית הדין מתעלם מסדרי הדין ומכללי הסמכויות. אמירת בית הדין מתריסה, חדה וברורה: סמכותנו תיכפה על כל מי שיתבע בבית הדין, גם אם בית המשפט פסק את דברו בעניין עוד קודם לכן!

יתרה מכך, כאשר מרים הציגה לפני בית הדין את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שהתיר את הגירתם של הילדים, וביקשה מבית הדין לבטל צווי עיכוב שהוצאו על ידו בהליך שהתקיים בשנת 2006, גם אז התעלם בית הדין והמשיך בדרכו כאילו כלום לא ארע. גם ערעור לבית הדין הרבני הגדול לא הועיל, ובפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, מרחיק הוא לכת בקובעו כי לבית הדין הסמכות לדון בכל ענייני הילדים, לרבות בענייני הגירה, ובכלל, בית המשפט בעצמו הוא זה שפעל לא כיאות כאשר לא ברר את ענין הסמכות לפני שהתחיל לדון. כל זאת, למרות העובדה שהאב מעולם לא התנגד לסמכותו של בית המשפט.

אכן כן.

דיינו? נדמה לכם ששמעתם מספיק?

במצב הזה, ברור שלא היה מנוס מפניה לבית המשפט העליון כשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, כי מרים היתה זקוקה לצדק, כי את הצדק, היא כבר למדה על גבה, היא לא תמצא בבית הדין. אז רצנו, כתבנו והגשנו במהירות האפשרית את העתירה לבית המשפט העליון, ובית המשפט העליון טיפל בתיק מהר ככל הניתן. יחד עם חברי, עו”ד קצין, התייצבנו לדיון יומיים לפני יום כיפור, ומיד לאחר חג הסוכות, קיבלנו פסק דין אשר קבע שבית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בענייני הילדים, ושצווי העיכוב מבוטלים.

יפה, נכון? ברור מספיק? אפשר לעלות את הילדים על מטוס, וסוף סוף להתחיל את החיים החדשים, לא? לא!

אחסוך מכם את המחקר שנאלצתי לערוך על אופן ביטול צווי עיכוב במחשב של משטרת הגבולות, אך די אם אומר שהכלל (ללא יוצא מן הכלל) הוא שהגוף המטיל את הצו, הוא הגוף היחיד שיכול לבטלו. כך פועלת מערכת המחשוב, ומסתבר שאין כיום דרך טכנית לעקוף את המערכת הממוחשבת. כן, תאמינו לי, דיברתי עם אין ספור גורמים, וכולם ניסו לעזור, אבל הדרך היחידה לביטול צווי העיכוב במערכת המחשוב, הינה צו מהגורם שהטיל את הצו, היינו מבית הדין הרבנישלא הסכים ליתנו, גם לאחר פסיקתו הברורה של בג”ץ.

ומדוע, תשאלו? ובכן, תשובת בית הדין המלומד היתה כי בג”ץ אמר שהצווים מבוטלים, אז בסדר, הם מבוטלים, אבל בג”ץ לא אמר לנו, לבית הדין, להזין שום ביטול לשום מערכת. יש לכם בעיה עם זה? תפנו למשטרה או לבג”ץ שהם יפתרו לכם את הבעיה אבל אנחנו לא הכתובת.

במילים אחרות, עורכי דין היקרים, אתם והלקוחה שלכם הייתם ילדים רעים. העזתם לעקוף אותנו ולפנות לבג”ץ, ועל כך תשלמו מחיר. אנו נפרש כל החלטה באופן דווקני ביותר, ואתם תרוצו הלוך ושוב ותדאגו שהחבר’ה שלכם בעליון יפתרו לכם את הבעיה.

דיינו כבודכם הדיינים. דיינו.

אתם חלק ממערכת המשפט במדינת ישראל. אתם מתמנים – כמו כל שופט במדינת ישראל – לשרת את אזרחי המדינה ולדאוג לאכיפת החוק. לא פחות אבל גם לא יותר. אתם לא רשאים להתעלם מהעובדה שבידיכם המפתח ליישומם של פסקי דין אפילו אם בית המשפט העליון לא פנה אליכם בשם. אתם גוף שלטוני ועליכם לכבד ערכי המדינה וביניהם ערך שלטון החוק. אם אתם הגוף היחיד שיכול להביא לביטולם של צווי עיכוב במערכת המיחשוב של משטרת הגבולות, עליכם לעשות כך ולא להתחכם. אתם לא מוסיפים כבוד לעצמכם, ובוודאי שלא לדת אותה הנכם מייצגים בתוקף תפקידכם, וגם זאת בלשון המעטה.

סוף הסיפור? העניין שב להתברר בבג”ץ, והודות למאמצים של אנשי פרקליטות המדינה, כעבור מספר חודשים הצווים אכן הוסרו

אתם הדיינים, במקום ליטול חלק במצווה הגדולה של הצלת נפשות בישראל, בחרתם לנהל מאבק יוקרה על גבם של ילדים תמימים, ועל כך כבר לא ניתן לעצום עיניים. אז, כבוד הדיינים, דיינו. הפעם הגזמתם.

Advertisements
This entry was posted in Beit Din, Lawyering, Life in Israel and tagged , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s